פסק-דין בתיק ע"א 45456-05-10

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב (ת.א. 72255/96 מיום 13.4.2010, כב' השופטת נורית רביב) (להלן: " פסק הדין המשלים"), אשר התבסס על פסק דין חלקי (להלן: " פסק דין חלקי") מיום 21.5.2008 שהורה למשיב והמערער שכנגד, בנק מזרחי טפחות (להלן: " הבנק") לשחזר את מצב החשבון של המערערת 1  והמשיבה  שכנגד, אלקטרו פי.א.מ רעננה חברה למסחר והשקעות בע"מ (להלן:" החברה") בהתאם לעקרונות שהותוו בו.  בפסק הדין המשלים נקבע כי חשבון החברה עומד על יתרת חובה של 74,939 ש"ח נכון למועד הגשת תביעת הבנק. לפיכך, תביעת הבנק התקבלה בחלקה ותביעת המערערים נדחתה.

רקע עובדתי:

1. באוקטובר 1996 הגיש הבנק, תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה והערבים לחובותיה - מר סופר (להלן: " סופר") וגב' אדלמן (להלן: " אדלמן"), שהם  בעלי מניות בחברה ומנהלים רשומים בה (להלן ייקראו החברה, סופר ואדלמן יחדיו: " המערערים").  
2. הבנק העמיד את סכום התביעה על סך 302,411 ש"ח על פי הפירוט הבא: יתרת חוב בחשבון החח"ד בסכום של 688 ש"ח ויתרה בלתי מסולקת של הלוואה צמודת מדד, בסך של 301,723 ש"ח.
3. בדצמבר 1996 הוגשה על ידי המערערים בקשת רשות להתגונן, במסגרתה הועלו טענות קיזוז שונות כנגד החוב הנתבע. לבקשה צורף דו"ח שנערך על ידי המומחה מילר.
4. בדצמבר 1999 הגישו המערערים תביעה שכנגד, אותה העמידו על סכום של 5,000,000 ש"ח, שהופחת ל-1,000,000 ש"ח לצרכי אגרה (להלן: " התביעה שכנגד"). בהמשך, הגיש הבנק חוות דעת מומחה לפיה יש להפחית את חוב החברה בכ-47,865 ש"ח.
5. המחלוקות בין הצדדים נסובו על הסוגיות הבאות: התניית שירות בשירות ביחס לשתי הלוואות שהועמדו לחברה; הימנעות הבנק ממימוש תוכניות חיסכון; חיובי ריבית בלתי מוצדקים; ימי ערך; וכיבוד שיק שניתנה הוראה לביטולו.

פסק דינה של הערכאה הדיונית (החלקי והמשלים):

6. נקבע כי הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") לפיה " בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות", משחררת כליל את המערערים ממחסום ההתיישנות והם יכולים להעלות טענות כנגד פעולות שבוצעו בחשבון החל מפתיחתו.  הטעם לכך הוא שחלק מתביעת הבנק, גם אם קטן, נובע מיתרה בלתי מסולקת בחשבון החח"ד.
7. המערערים הלינו על כך שבשנים 1980-1979 נהג הבנק לזכות את החשבון בגין שיקים והפקדות במזומן לפי ימי ערך (ימי עסקים) המאוחרים מתאריך ההפקדה. בגין הפקדות במזומן זוכה החשבון באיחור של יום וביחס לשיקים באיחור של עד יומיים. נוהג זה פסק בהדרגה בשנת 1980. הערכאה הדיונית קבעה כי ימי הערך שימשו באותו ימים כתחליף לעמלות וכי המערערים לא סתרו את טענת הבנק כי הזיכוי המאוחר היה נוהג מקובל במערכת הבנקאית. רק בשנת 1992 נקבע בחקיקת משנה האיסור על זיכוי מאוחר. כמו כן, חלפו 16 שנים עד שהמערערים העלו את השגותיהם בעניין והדבר איננו מתיישב עם חובות תום הלב וההגינות.
8. הסוגיה המרכזית שנדונה הייתה התניית שירות בשירות בקשר לשני מקרים (דצמבר 1996 ודצמבר 1997) שבהם נעשה שימוש בכספי הלוואה צמודת מדד לצורך רכישת תוכנית חיסכון.
9. במקרה הראשון ניתנה לחברה הלוואה על סך של 60,000 ש"ח, כש-20,000 ש"ח מתוכם שמשו לרכישת תוכנית חיסכון על שמו של סופר ו-40,000 ש"ח הוזרמו לחשבון החח"ד לשם סילוק יתרת חוב. אמנם, בהמלצת מנהל הסניף לאשר את ההלוואה נכתב " ממליץ לאשר הלוואה, כנגד הורדת החח"ד ל-5,000 ש"ח, והפרשה של 20,000 ש"ח לחיסכון צמוד דולר...ושיקים ולביטחון באופן קבוע ע"ס 20,000 ש"ח לפחות", אך מנגד ראיות אחרות שהובאו, כמו גם היעדר האמון שנתנה הערכאה הדיונית בגרסת סופר, הביאו למסקנה שהטענה בדבר התניית שירות לא הוכחה.
10. נקבע שטענת סופר לפיה ביקש הלוואה צמודה בסך 40,000 ש"ח בלבד, אך נאלץ על ידי הבנק להגדילה ב-20,000 ש"ח לצורך הפקדה בחיסכון - הינה גרסה כבושה שהועלתה רק במסגרת החקירה הנגדית. זאת ועוד, סופר העיד שהוא כלל לא הכיר את מנהל הסניף דאז צובל (להלן: " צובל") וכל מגעיו היו עם סגנו איציק עמרם (להלן: " עמרם") עימו היו לו " יחסים נפלאים", אך בכל זאת ייחס את ההתניה לצובל. עמרם בכלל לא הובא לעדות.
11. הערכאה הדיונית דחתה את טענת המערערים לפיה נטילת ההלוואה לצורך הפקדה בחיסכון הייתה בזמנו חסרת היגיון כלכלי. בנסיבות העניין, מדובר על מימון השקעה צמודה (למדד הדולר), באמצעות הלוואה צמודת מדד, כך שהוצאות הריבית בגינה נמוכות יותר ומהווה הוצאה לצרכי מס אצל החברה, כשאצל סופר כספי החיסכון מניבים הכנסה פטורה ממס. כמו כן, ההלוואה כולה נפרעת מההכנסה השוטפת של החברה, שסופר איננו בעל מניות יחיד בה. 
12. המקרה השני אירע בדצמבר 1987, אז העמיד הבנק לחברה הלוואה בסך של 150,000 ש"ח, בתנאי הצמדה למדד ובריבית של 8.75%. 30,000 ש"ח מכספי ההלוואה שימשו לסילוק יתרת חוב בחשבון החח"ד ו-120,000 הופנו לתוכנית חיסכון על שם סופר, הצמודה למדד הדולר.  בטופס הבקשה לאשראי ציין מנהל האזור: " מאשר הלוואה...בסך  150,000 ש"ח בתנאי הקרן בבטחון של חסכונות בשווי מקביל". הערכאה הדיונית קבעה כי המילה " בתנאי" איננה מתייחסת להשקעה בתכנית החיסכון אלא לתנאי ההלוואה ולכן נוסח האישור אינו מעיד על התניית שירות בשירות.  עוד הצביעה על כך שצוין בבקשה כי " תמורת ההלוואה תושקע באפיקי השקעה מדדים", שתכנית חיסכון היא אחת מהן. נדחתה טענת המערערים כי מטרת ההלוואה הייתה " להעיר לחיים" את עסקה של החברה באמצעות החלפת כלי רכב. לא סביר כי סופר בא לבנק עם תכנית עסקית ויצא על אפו וחמתו עם תכנית חיסכון שהקפיאה את הכסף למספר שנים. מכל מקום, ל"תכנית העסקית" אין זכר בתצהירו של סופר ומדובר בגרסה כבושה, שהועלתה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית. סיכומו של עניין, לא הוכח שבהתנהלות הבנק דבק פסול של התניית שירות בשירות.
13. באשר למחלוקת בעניין חיובי הריבית, נקבע כי שורשיה נעוצים בהודעה שקיבלה החברה ביום 16.8.1983 לפיה שיעור הריבית שיחול מיום-1.9.1983 יעלה ל-101%, בעוד חשבונה חויב כבר מיום 1.8.1983 בריבית של 115%. הפער בין השיעורים, הקרין על שיעורי הרבית שנגבו בהמשך. הבנק טען כי הגידול בשיעור הריבית מ-101% ל-115% נבע מבקשת החברה ביום 18.8.1983 להגדיל את מסגרת האשראי, אך הסבר זה נדחה. לא הוצג תיעוד כלשהו התומך בו. יתרה מכך, קלמן בסר (להלן: " בסר") שהיה מנהל הסניף בזמנים הרלבנטיים ועזב את הבנק בטונים צורמים, העיד כי הלקוח לא הסכים להגדלת שיעור הריבית. הבנק גבה אפוא שלא כדין ריבית בשיעור של 115% החל מיום 1.8.1983.
14. לנוכח האמור, נבחנה אורכה של התקופה שיופחת בה שיעור הריבית. בין 15.11.1983 ועד ה-11.3.1984 הודיע הבנק לכלל לקוחותיו על העלאת ריבית שלוש פעמים: 25% החל מה-15.11.1983, 24% מיום 10.1.1984 ו-12% מיום 11.3.1984. בהודעה האחרונה לא הסתפק הבנק בציון שיעור העלייה בלבד, כפי שעשה בהודעות הקודמות אלא נקב בשיעור הריבית הכולל שבו יחויב החשבון - 176%. למרות הודעה זו, קרוב לוודאי שהחברה לא יכלה להבין כי שיעור הריבית איננו רק תוצר של העלאות הריבית לכלל לקוחות הבנק, אלא נובע מהעלאה נוספת, בשיעור של 14%, שחלה רק עליה ספציפית. יחד עם זאת, ביום 1.10.1984  ביקשה החברה להגדיל את מסגרת האשראי וחתמה על בקשת אשראי שבה צוין שיעור הריבית שיחול מיום 29.7.1984- 248% ולכן ממועד זה יש לראות בה כמי שהסכימה  לשיעור הריבית שהושת עליה.
15. משכך,  נקבע כי בין 1.8.1983 עד ל-29.7.1984  יופחת 14% משיעור הריבית שחויב  בו החשבון.
16. נתקבלו טענות המערערים כי הבנק נמנע שלא כדין מלממש תוכנית חיסכון לצורך פירעון מוקדם של ההלוואה בסך של 150,000 ש"ח. הבנק טען שלא קיבל את פניות המערערים (מיום 17.7.1990 ו-20.8.1990), אך קיימת ראייה שלפחות המכתב הראשון הגיע ליעדו, משום שהבנק השיב עליו ביום 8.8.1990.  בנוסף, הבנק לא הצליח למצוא את תיק הלקוח של החברה ודי בעובדה זו כדי לקבוע שהטענה שהמכתבים נכתבו ונמסרו לבנק מסתברת יותר מהאפשרות האחרת.